דו-ערכיות

ספרציה-אינדיבידואציה ודו-ערכיות

הסימביוזה החדשה עם התינוק, שנוצרת מתוך גופה של האם, עשויה להיות מופלאה או מאיימת להפליא. חלק גדול מחיינו מוקדש לפרידה מההורים ושמירת שלמותנו כיצורים נפרדים, והנה מרגע ההתעברות האישה הופכת לאחד עם יצור אחר. לא ברור איפה הוא מתחיל ואיפה היא נגמרת, היא אישה, והוא עובר בבטנה, אך יחד הם גם אם-עובר, יחידה אחת שלישית שנושמת ופועמת יחד, שניזונה מאותו חמצן ומאותה מערכת דם. "נוכל לומר שהעובר שייך לאותו תחום-ביניים של התנסות שהמציאות הפנימית והחיים החיצוניים משמשים בו בערבוביה" (רפאל-לב, 1993). קצת כמו ה'שלישי האנליטי' של אוגדן (Ogden, 1994). לעיתים, האישה מודעת לנפרדות העובר שבבטנה באופן מכאיב. היא מרגישה אותו כאורח, או כפרזיט שניזון ממנה, תובע זכות על משאביה, משנה את סדרי גופה ותובע תשומת לב לעצמו, יום ולילה ללא הפוגה. הוא מרגיש אותה ומגיב אליה, ולהיפך. היא מודעת למחזוריות הכפולה הזו שמתקיימת בתוכה, ומודעת לכך שהיא שלה רק בחלקה. הנפרדות המשוחררת כבר לא ברורה לה כבעבר, והיא שואלת את עצמה שאלות בנוגע ליכולתה העתידית להרגיש נפרדת. במובן מסוים, שלמותה מוטלת בספק עכשיו שהיא ניתנת לחלוקה.